שלושה ילדים בכיתה ו' מגיעים ביום קייצי, לשעת הטיפול הקבועה שלנו, ומבקשים:" היום אנחנו רוצים לעשות מלחמת מים".

אני בתוך ראשי:" מה הקשר בין מלחמת מים לטיפול באמנות? מה הם רוצים ממני? אני פשוט אגיד "לא", ניכנס לחדר הטיפול, ונגמר הסיפור."

גם אני בתוך ראשי:" יש להם צורך כלשהו- לשחק, להצטנן, להוציא תוקפנות, למה ישר לסרב? כי זו הדרך הכי קלה עבורך….?"

ואז ביקשתי מהם לחשוב כמה דקות עם עצמי איך אנחנו מקיימים מלחמת מים בטיפול באופן שאף אחד לא יפגע, ירטב מידי, או כל פגיעה אחרת. בצורה שבה תהיה לי איזושהי שליטה ומסגרת לפעילות ולא נגיע למצב כאוס.

הגדרתי להם כמה כללי מסגרת וקיימנו מלחמת מים מצחיקה, משחררת, מצננת.

ואחר כך נכנסנו להמשיך לעבוד בחדר הטיפול.

למה נזכרתי בזה?

כי אני מבינה לפעמים משאלות של נשות חינוך כמה דברים הן לא מאפשרות-

מהרבה סיבות ופחדים: זה עלול לבלגן, ללכלך, להלהיב מידי, לפגוע ברכוש, לבזבז חומרים.

למשל: למזוג מים מקנקן לעצמם, להוסיף קמח לבצק בזמן הכנת עוגה בעצמם ולא רק להתבונן במבוגר שעושה זאת, לדרוך בשלוליות בטיול, וגם לקפוץ על הכרטיסים של המשחק שלי למרות שהם מיועדים בדיוק לזה!!

הייתי רוצה שנקדיש עוד כמה רגעים לחשיבה איך אפשר להיענות לצורך של הילדים להתנסות, לגעת, להעיז. איזה גבולות צריך להציב לפעילות על מנת שנוכל כן לבצע אותה.

ולהבין שהגן והכיתה הן לעיתים המסגרות היחידות בהן מזדמן לילדים להתאמן במיומנויות הללו.